״אין לי שליטה על הילדה הזאת, מה יהיה איתה?״
המשפט הזה חוזר אלי שוב ושוב מהורים מודאגים, גם בשגרה, אבל עכשיו יותר מתמיד. בעקבות המצב, כל המערכות האישיות התערערו ובעיות קטנות הפכו לגדולות, הן מעיקות, לוחצות ולפעמים זה מרגיש כאילו המערכת המשפחתית תיכף מתפוצץ, אבל דווקא בתוך המצוקה הזו, כשנלחצנו לקיר ואין לאן לזוז – אז קורה תהליך של הרפיה וקורה תהליך מופלא
גם להורה וגם לילד.
לא אשכח את הערב הזה, הזמינו אותי לתת הרצאה לאמהות צעירות ואני הייתי מנחת הורים בתחילת דרכי, חדשה במקצוע, רציתי שיהיה מעניין ומסקרן אז חשבתי על דרך יצירתית לפתוח את ההרצאה..
כולן ישבו סביבי חלקן עם תינוק ביד, חלקן כבר אמהות לשניים, מחכות לשמוע במה אני הולכת להחכים אותן. לא לקחתי בחשבון שיש דברים שצריך לאמר אותם מתוך הבנה שיש מוכנות כל שהיא לקבל אותה. ופתחתי את ההרצאה בשאלה:
האם יש כאן מישהי שחושבת שיש לה שליטה על הילדים שלה?
כולן חשבו שכן.
ואני לא נתתי להן שניה למצמץ והודעתי להן חגיגית שאין ומעולם לא היה וגם לא יהיה.. וכל הבעיות בחינוך מתחילות מהתפיסה המוטעית הזאת.
מיותר לציין שלא יכולתי להמשיך לשאר הנאום, כי מה שהלך בחדר….היום אני צוחקת. אבל זה לא היה מצחיק.
שטויות!!
מאיפה הבאת את זה??
ברור שיש שליטה
אוי ואבוי אם לא.
אם אני מניחה אותו בלול
או מכניסה לאמבטיה
או מחליטה שעכשיו אוכלים אז זה מה שקורה וזה מה שיהיה.
נתתי להן לצעוק, להתווכח, להתאכזב, חיכיתי אפילו עוד קצת, כדי לשמוע את הצליל של האסימון שנופל
אבל לא.
הבנתי שעשיתי טעות ולא הכנתי את הקרקע ויצרתי מוכנות לאמירה כל כך חזקה לאמא.
ההבנה שאין לנו שליטה על אף אחד אחר מלבדינו עלולה להיות מפחידה, בעצם החשש מלאבד את הילדים שלנו, מלאבד משהו יקר. אבל לאט לאט מגיעה ההבנה, שבעצם לא אבדנו כלום, אי אפשר לאבד משהו שלא קיים.
כשהילד קטן, אנחנו מכניסים אותו פיזית לאמבטיה, ללול, לגן ואנחנו מרגישות שיש לנו שליטה עליו, אבל זו לא שליטה על ההתנהגות שלו, ברגע שהכנסנו ילד לאמבטיה אנחנו יודעות שהוא בתוך האמבטיה, לא יודעות איך הוא יתנהג שם.
כשהכנסנו ילד ללול, הוא בחר בעצמו אם ללכת לישון או להמשיך לצרוח או סתם לשכב בשקט ולהסתכל על התקרה, כשרדפנו אחרי הילד עם האוכל הוא בחר אם לאכול יפה או לסגור את הפאה או להקיא הכל על הרצפה ועוד.
הפעולות שלנו כהורים משפיעות על ההחלטה של הילד (כמו פחד מעונש / רצון לקבל פרס על התנהגות נאותה / דרבון או העצמה למעשים טובים ועוד) אבל ההחלטה נשארת שלו.
כשהילד מתגבר, כבר אין לנו את ה׳שליטה החיצונית׳ – אנחנו לא יכולות להכניס ילד מתבגר לאמבטיה, להכניס אותו למיטה או להלביש בכח.
כאן מגיעה התחושה של איבוד שליטה, יש לנו הרבה מאד תקוות ורצונות בשביל הילד הזה, אבל הוא בוחר לעשות הפוך ואנחנו מתחילות להאשים את עצמינו ״מה עשיי לא בסדר״ ״איך אני אגרום לו לשנות את דעתו״ ובפועל, מה שאנחנו צריכות זה להבין שאין לנו שליטה עליו, אנחנו צריכות לשלוט בעצמינו, בתגובה שלנו.
איך עושים את זה? מתמקדים במה שיש לנו שליטה עליו, שינוי נקודת מבט, פרשנות אחרת לסיטואציה, לחשוב מחשבות קדימה ולא אחורה. וברגע שננסה להפסיק לשלוט, אלא רק לכוון ולהשפיע, נראה שאנחנו מצליחות הרבה יותר.
ועוד טיפ קטן לסיום,
רגע לפני שאת הולכת לישון, תגידי לעצמך ״עשיתי כמיטב יכולתי בכלים שניתנו לי״
תנשמי נשימה עמוקה, תשחררי את כל מה שאין לך שליטה עליו
הרגע הזה לבד יכול לגרום לשינויים מדהימים בתוך הבית.
מתרגשת בשבילך.
רבקה שמש
מדריכת הורים ויועצת חינוכית מרכז שפר
מאסטר טריינר nlp
מחזירה נשים ונערות לציר הכוח.
