רק אותי הוא "לא סופר"

הוא פשוט לא מקשיב לי….

בעלי רק מבקש ממנו או מסתכל לעברו הוא כבר מייד עושה

אני מרגישה כאלו אני לא קיימת

וזה מתסיס אותי

כל פעם אני מוצאת את עצמי מתיחה בו:

למה רק לאבא אתה מקשיב??

למה באמת זה קורה?

למה ילדים מקשיבים וממושמעים להורה אחד

בעוד שהם פחות קשובים להורה השני?

כשאני נפגשת עם אמהות שמביאות את הקושי הזה

(אגב, יש לא מעט בתים שזה הפוך ודווקא האב מרגיש כך)

לפני שאני שומעת מהן מה הן עושות שונה

ומה אפשר לשנות או לעשות אחרת בפועל,

אנחנו מתרכזות רגע בתחושה שלהן,

איך הן תופסות את עצמן?

כמה הן מאמינות במסוגלות שלהן להיות אמא?

אולי הן מרגישות שהתפקיד הזה גדול עליהן

או שהן בכלל לא ראויות שיקשיבו להן?

אין ספק שהילדים שלנו קולטים אותנו מצוין

והתקשורת שלנו מושפעת יותר מהרובד הפנימי.

כמה שננסה בכל הכוח להגיב בצורה אחרת

או לשנות את הילדים שלנו בכל דרך אפשרית,

כל עוד לא נהיה מודעות לעצמינו ולמה שקורה בתוכינו

יהיה לנו קשה לשמר את השינוי (במידה והוא אכן יקרה).

מצד שני, הילדים שלנו (במיוחד הקטנים שבהם) לומדים את העולם

דרך ההתנסות, החוויה, הדיבורים וההסברים שלנו

ואם רק נתמקד בעבודה העצמית שלנו בלי "לתווך" להם את המציאות

יהיה להם מאוד קשה להתקדם ולהבין מה מצופה מהם.

מהנסיון שלי אני רואה כמה עבודה פנימית בשילוב עם שיח נכון ותגובות פרקטיות

ומעשיות מביאים אותנו ואותם להתקדמות משמעותית!

דבורי רבינסקי