באחת מהיציאות שלנו עם הילדים, הגענו לאיזה פארק שהיה להם חדש, היו בו מתקנים חדשים ומגלשות ענקיות ומאתגרות, הילדים שלי החליטו לעלות לאחת המגלשות

היא היתה כהה ואחד הסיבובים בה היה חשוך מאוד, כשהם קלטו שהם בחושך מוחלט, הם נלחצו מזה שהם לא יודעים מה מחכה להם בהמשך והחליטו לעלות בחזרה כלפי מעלה, זאת שהיתה מאחורה הצליחה לטפס וחזרה לתחילת המלגשה שם ירדה במהירות את כל הסולמות ורצה אלינו – ההורים והבן שלי שישב מקדימה נתקע איפשהו באמצע התחלנו למהר לכיוון המגלשות ושמענו אותו צורח
בעלי עלה והתגלש איתו ביחד וב"ה הוא קצת נרגע.

באינסטינקט הראשוני שלי חיבקתי אותו ומיד רציתי לומר לו שיבוא לשבת לידי ולהרגע, אם המגלשות כאלו "מלחיצות" או "מפחידות" הוא לא צריך לסבול שם, והאמת שהאינסטינקט הראשוני והטבעי שלנו כאמהות זה להגן, לשמור ולעטוף את הילדים ולנסות למנוע מהם כאב וסבל, אבל יש פעמים שכדי לא להטמיע את הטראומה חשוב מאוד לא למנוע מהם לחוות את זה שוב וכן לאפשר להם להיחשף למקור הפחד בצורה הדרגתית ומותאמת.

אז שאלתי אותו אם הוא רוצה לעלות שוב, הוא התלבט והחליט שהוא רוצה עם אבא, אח"כ הוא עלה וחיכינו לו למטה עד שהרגיש משוחרר לעלות ולהתגלש לבד (אגב, יש הבדל גדול בין פחד מהחוויה הפיזית של המתקן – כמו למשל פחד מגובה לבין פחד שהוא יותר קוגנטיבי, כמו לדוג' "מה יכול לקרות אם…" )

הסיפור הזה לימד אותי כמה חשוב שנעצור רגע וניכנס לחוויה של הילד על מנת לדעת כיצד נכון להגיב ומה באמת טוב עבורו גם בעתיד הרחוק יותר.

מעבר לזה הוא לימד אותי כמה לפעמים אנחנו נבהלות מהתגובה של הילד, אבל דווקא היא זאת שעוזרת לו להתמודד –

כשהילד שלנו צורח ורועד מפחד זה מלחיץ ומבהיל אותנו אבל לא כולנו יודעות שדווקא כשהגוף שלנו פורק את התחושה שלו בצורה פיזית, כמו צרחות, בכי, רעידות וכו' (ולא מתאבן ללא תנועה – שאז אולי נראה לנו שזה פחות מפחיד), דווקא אז, הפחד משתחרר הרבה יותר מהר!

ועוד יותר מזה, קיבלתי מסר לחיים!

כמה פעמים אנחנו נמצאות בחושך וזועקות לעזרה, כמה פעמים אנחנו מרגישות תקועות ומנסות להיחלץ מהמצב הזה בכל דרך אפשרית , כמה פעמים אנחנו פוחדות להמשיך הלאה כי אנחנו לא יודעות מה מחכה לנו שם, אבל דווקא כשאנחנו נמצאות שם באמונה שלימה ומצליחות "להתגלש" – לשחרר, לסמוך על הקב"ה ופשוט מאפשרות לו להוביל אותנו
אנחנו די מהר מגלות את האור שמחכה לנו בהמשך.

דבורי רבינסקי