שבוע שעבר ישבה אצלי ילדה מתוקה בקליניקה
ישבנו ושיחקנו (אחד הכלים שאני משתמשת הרבה עם הגיל הצעיר זה תרפיה במשחק)
דרך המשחק הילדים נכנסים לעולם הפנימי שלהם
וזה מרתק כל פעם מחדש לראות איך הם משחקים את חייהם.
בפגישות האלו אני ממש משתדלת לתזכר אותם 5 דקות לפני שהפגישה שלנו מסתיימת על מנת שהסיום לא "יפתיע" אותם והם יוכלו להתכוונן אליו…
באותו מפגש, תיזכרתי את הילדה המתוקה הזו שעוד 5 דקות בעז"ה אנחנו נסיים ואבא יבוא לקחת אותה
היא ממשיכה להעמיד את הבובות בשיא המרץ
ותוך כדי היא אומרת לי:
"אל תגידי את זה,
"אם לא תדברי על זה הוא לא יבוא,
אני רוצה להמשיך לשחק"
המשפט הזה כל כך תפס אותי
והזכיר לי קצת אותנו ההורים, לפעמים.
יצא לי לחשוב על זה הרבה במהלך השבוע,
כמה פעמים אנחנו אומרים או משדרים לילדים שלנו
"אל תגיד שקשה לך"
"תפסיק להתלונן על זה שאין לך חברים"
"תתמקדי בדברים חיוביים /שמחים"
"תעזוב את הסיפור עם המבחן הזה"
"לא יכול להיות שהמורה שלך אמרה כזה דבר"
וכו'
מרגיש לנו שאולי אם לא נדבר על זה אז כביכול זה "לא קרה" או "לא יקרה"
אנחנו נוטים לחשוב ש"אם הילדים שלנו יתמקדו בטוב
אז ה"רע" פחות יטריד אותם"
האם זה באמת כך?
יכול להיות מאוד שכן…
לא סתם יש לנו מצווה "להיות בשמחה"
ועיקר המהות של יהודי זה "הודיה"
אבל אם רוצים לעשות את זה נכון
אם רוצים שהילד יצליח להתמקד בחיובי
חובה לתת לו קודם כל אפשרות להיות בחוויה הפחות נעימה
להרגיש אותה!
לא להתכחש לה
דבורי רבינסקי
